התפתחות האמפתיה

אמפתיה היא תגובה רגשית המתרחשת באופן אוטומטי למול מצוקה של מישהו אחר. מערכת עצבית במוח שיש לה איכויות של מראה ומכונה נוירוני ראי, נחשבת כבסיס נוירולוגי לאמפתיה. ד"ר צבי עצמון נוירוביולוג וחוקר מוח מתיחס למונח זה ופותח את מאמרו כך:(2001) בימים רחוקים כשהייתי ילד פעוט, היתה אימי זכרונה לברכה ממהרת לסגור את הרדיו כל אימת שהושמע שירה של מרים ילן-שטקליס 'דני גיבור', שאם לא כן הייתי פורץ בבכי מר. לו נתבקשתי אז להסביר את פשר הבכי ודאי שלא הייתי יכול, אלא היו הדמעות זולגות מעצמן. איזו אוירה של עלבון וכאב שחלחלה מן המילים חוללה בנפשי תחושה מרה שמצאה לה פורקן בבכי. הוא אומר: אינני יודע כיצד תקבלו שורות אלו כפתיחה לדיווח אודות ממצאים בתחום חקר המוח. לפני שנים לא רבות ודאי שהיו נתקלות בתערובת של זלזול ועוינות, לפחות כך מצד נוירוביולוגיים רציניים. אולם אפשר שהיום התגובה תהיה מעט פחות חריפה. מבחינות מסוימות הפך חקר המוח לתחום "רך" יותר, כזה שלא בהכרח מקיא מקרבו מילים כמו נפש או אמפתיה..

מערכת עצבית זו היא בעצם אחראית ליכולת לקשור קשרים, לכשרים חברתיים ועוד מגוון יכולות שונות, כגון: חקוי, קשב משותף, התאמת העצמי אל האחר והתפתחות דיבור ושפה. מערכת זו מופעלת בזמן קיום פעולה כלשהיא או בזמן צפיה בה. נוירוני המראה משקפים למוח את הפעולה הנעשית על ידינו או על ידי מישהו אחר ומאפשרים את ההבנה של מה שקורה. לדוגמא: כאשר אני צופה במהלך משחקם של ילדים בכדור, ואני שם לב שאחד הילדים נמצא בתנוחת כיפוף מסוימת, מופעלת אצלי במוח פעילות עצבית המשקפת את את התנועה שלי עצמי בזמן משחק בכדור. באמצעות פעילות עצבית זו אני יכול להבין שהילד ההוא כנראה מתכופף כדי לחמוק מפגיעת הכדור או כדי להרים אותה. אני עשויה להבין את הסיבות להתנהגותו ולצפות את פעולותיו הבאות וגם לשער את תחושתו הפיזית והרגשית באותו זמן. ברמן (אצל טייטל 2015 נת) מגדיר את האמפתיה ככלי לפענוח ולעיצוב פירושים.

שמרית היימן מהמכללה האקדמית לחינוך (2014) רואה באמפתיה את אחד מכלי התקשורת בין אנשים המותאמת למצבים שונים. היא מתבססת על כץ (1976) שהניח תשתית רעיונית בסיסית להבנת המושג אמפתיה. כץ מגדיר ארבעה שלבים עקריים הנכללים בתהליך האמפתיה: שלב ההזדהות, שלב ההכללה, שלב ההדהוד ושלב הניתוק. הוא מתאר את התהליך אותו עובר השומע ממקום של איבוד זמני של תודעת עצמו, דרך ההכללה של העצמי עם חויותיו של האחר, עובר להדהוד הפנימי של חלקי החויה כפי שהוא מכיר מנסיון החיים שלו, ומשם לשלב הניתוק. משמעות הניתוק נבדלות ונפרדות תוך הכרה והבנה של בעייתו של האחר.

לעומת כץ מבחין קניאל (אצל היימן 2014) בשלשה רכיבים הנכללים באמפתיה: 1. תהליך דינאמי שיש לו מדרג של רמות. מחוסר גמור באמפתיה עד לאמפתיה ברמה גבוהה. 2. תהליך רב מימדי שיכול להכיל רגשות מחשבות והתנהגויות. תהליך שיכול להיות אקטיבי או פסיבי. 3. תהליך מעגלי המתרחש בין שני אנשים כאשר אחד מעניק את האמפתיה והשני הוא המאושר שזוכה לקבל אותה.

כדי להיות מסוגלים להעניק אמפתיה יש צורך לפתח את אותו חלק במוח האחראי לה כנ"ל. התפתחות זו מושפעת מתקשורת ומיחס אמפתי שהסביבה מעניקה או מלמדת את הילד מגיל צעיר באופן ישיר ועקיף. תינוקות מוכיחים יכולת לזהות קולות המשדרים מצוקה כבר במהלך הימים הראשונים לאחר הלידה ומגיבים במצוקה משלהם. בין 3 ל-12 חדשים מופיעה תגובה של התבוננות ממושכת במי שבוכה והיא מלווה בהתנהגות פחות מאורגנת, הבעת פנים דואגת והעדר חיוך. אם הבכי של הזולת ימשך זמן רב ולא יהיה מבוגר אמפתי בסביבתם גם הם יתחילו לבכות. מגיל 8 חדשים ואילך תינוקות נוטים להתקרב אל האדם/הילד שבמצוקה בנסיון להרגיעו. ובגיל 18 חדשים הם אפילו מסוגלים להביא חפצים כדי לנחם ולהעזר במילים מרגיעות. הם גם ינסו להגן על מי שבמצוקה. היכולת להגיב באופן אלטרואיסטי למצוקתו של מישהו אחר מותנית בהתפתחות ההבנה הרגשית והחברתית של הילד וביכולת הויסות הרגשי שלו. (רוזנטל, גת.ל. צור.ח. 2009 )

קוהוט (אצל היימן 2014) טוען שהצורך לקבל אמפתיה חיוני להתפתחות התקינה של ה'עצמי'.  ד"ר דניאל סיגל פסיכיאטר ילדים וחוקר מוח המתמחה ב'נויורוביולוגיה בין אישית' כותב בספרו "הורות מן השורש אל הלבלוב" (2004 עמ' 200): "תינוקות נורמליים נולדים עם יכולת גנטית מובנית להביט אל הנפש, אך התפתחותה של יכולת קוגניטיבית זו מעוצבת באמצעות החוויות של הילד בחייו." את המונח להביט אל הנפש הוא מסביר כך: להביט אל הנפש זו היכולת להרגיש את החויה הפנימית של אדם אחר, ולהבין את חויתו שאותה אנו מדמינים, כך שבסופו של תהליך אנו יכולים להגיב בהשתתפות ובאמפתיה שמשקפת הבנה ודאגה מצידנו. כאשר אנו מנסים להכנס לנעליו של האחר אנחנו מאפשרים לעצמינו לדמיין את עולמו הפנימי של האדם האחר. תהליך זה יוצר תמונה של נפש האחר בתוך נפשנו שלנו… דמיון אמפתי מסייע לנו להבין את כוונותיהם של האחרים, ובקבלת החלטות גמישות לגבי ההתנהגויות שלנו, שיתאימו למצב החברתי הספציפי.

לכן אומר ד"ר דניאל הדרכים שבהן אנחנו מקיימים קשר עם ילדינו יכולות לחזק את נדיבות לבם ואת האמפתיה שלהם. צורה זו של התנהגות יומיומית, מושרשת בהבנה עצמית אוהדת של הורים. ובמילים אחרות ילדים הגדלים בסביבה אוהדת ואמפתית עשויים לרכוש יכולת זו ביתר שאת. יחד עם זאת ההבנה החברתית והיכולת לווסת רגשות ברמה גבוהה גדלים עם החינוך למודעות עצמית גבוהה. החינוך למודעות עצמית לצד אמפתיה של הורים משכללת ומפתחת את היכולת להגיב ברגש ובפעולה מתאימים הנכללים בהתנהגות אמפתית ואלטרואיסטית.

סימוכין להשפעותיו המיטיבים של חינוך זה נמצא גם בספרה של ד"ר וירגיניה סאטיר 'המשפחה המודרנית' (2011) בו היא חולקת את מסקנות פגישותיה ואת תוצאות מחקרה מעבודתה הקלינית, בטיפול עם כשלשת אלפים משפחות שהם למעשה למעלה מרבבת בני אדם, ואומרת כך: כל אדם בעולם זקוק לקשר עם החברה אולם איכות הקשר והתקשורת אותו הוא מסוגל להפיק מושפעים ישירות מהמשפחה בה הוא גדל. המשפחה יכולה להיות ביולוגית, מוסדית או דמויות הוריות שגדלו את הילד  כילדם. אולם, אם  משפחה זו נחשבת למערערת קטנים הסיכויים שילדיה יהיו אמפתיים ויפתחו התנהגות אלטרואיסטית. לעומת זאת, ילדים החיים בצילה של משפחה הנחשבת ל'מזינה' הם אנושיים יותר, אופטימיים יותר ופתוחים לחברה בתקשורת ישירה ובטוחה שיש בה הרבה זרימה ואמפתיה.

ד"ר וירגיניה  משתפת את הקוראים בנסיון חייה וקוראת אליהם (עמ' 78) במילים נרגשות:       "גיליתי שאפשר לרפא בני אדם אם עוזרים להם לגלות את לבם, את גופם, את שכלם ואת רגשותיהם. זה מביא אותם מחדש אל נפשותיהם ואל האנושי שבהם. אז יש בכוחם להתבטא כאנשים שלמים, מה שמסייע להם בין היתר ליצור יחסים מזינים ומספקים."

לסיכום, האמפתיה היא תגובה רגשית שהיא יכולת גנטית המובנית במוח באופן מולד. ישומיה הם במערכת נוירולוגית המכונה 'נוירוני ראי'. מערכת זו מתבטאת בהתנהגותם של פעוטות כבר בחדשים הראשונים לחייהם. יחד עם זאת התנהגות אלטרואיסטית, שיש בה מעבר מאמפתיה לרגש ולפעולה מתאימים, נרכשת באמצעות הסביבה והיא תלויה בדפוסי התקשורת שהילד גדל אל תוכם.

השארת תגובה